אימא של עמיר ביקשה ממנו שילך למכולת לקנות שני צנצנות דבש.
עמיר הלך וקנה, ובדרך נפלה לו צנצנת אחת.
הוא חזר רק עם צנצנת אחת ואמו שאלה: למה באתה רק עם צנצנת אחת?
עמיר: כי אחת נפלה לי בדרך.
אמו: ואיך נפלה לך צנצנת?
עמיר: "ככה" וזרק את צנצנת הדבש.
אתם שניים? לא אנחנו שלושים, יש עוד עשרים ושמונה סועדים בלתי נראים מאחורינו.
רוצים לשבת? לא תודה. ישבנו בבית. נאכל בעמידה בחצר.
תרצו להזמין? לא. נשב כאן שעתיים, נסתכל על אנשים אוכלים ואז נחזור הביתה.
תרצו משהו אחר במקום? לא, אני רוצה שוב את אותו המרץ החמוץ. אין לי שום ספק שבפעם השנייה הוא יהיה יותר טעים.
לפנות לך את זה? לא, אני מעדיף להישאר עד סוף הארוחה עם צלחת שיש עליה שני עלים, קצת שאריות של תפוח אדמה ועצמות שיש עליהם רוטב.
חשבון? לא. הסימן הזה שעשיתי הרגע עם היד אומר שאני רוצה מחברת ועט. חשבתי להתחיל לכתוב יומן.
איש אחד בא לחנות נעליים ואומר בשיא האיטיות:
"א נ י צ ר י ך מ י ד ה א ר ב ע י ם . . ."
המוכר זוכר שהיה עוד זוג אחד של ארבעים ומחפש בכל החנות עד שאחרי איזה שעתיים הוא מוצא ואומר:
"הנה"
אומר האיש:
". . . ו ש ל ו ש . . ."