עבודה בעקבות הספר המסע של פרוונה-חיבור אישי+משימה יצירתית

עבודה בעקבות הספר המסע של פרוונה.

חיבור אישי.

בספר המסע של פרוונה עולים כמה נושאים מעניינים, בחרתי לכתוב על היחס של סבלנות וקבלת השונה. אני הולכת לכתוב על הקשר בין פרוונה ללילה. בחרתי בנושא הזה בגלל שהוא נוגע לי הרבה בחיים מכיוון שיש אוטיזם, ויש אנשים שנוטים להתנהג בצורה לא מתאימה ולפעמים מאוד מעצבנת.

 

בין פרוונה ללילה יש קשר מאוד מיוחד של הבנה, חיבור על סמך בעיה משותפת ועזרה לאחר. פרוונה פוגשת את לילה במחשבה שהיא ילדה מוזרה ושהיא "כמין עכביש המחכה שזבוב ילכד ברשתו" (עמוד 181). אבל למרות הכל היא מקבלת את הילדה בהבנה וסבלנות. כשלילה מבקשת סליחה על זה שהיא מדברת הרבה כי מזמן לא היה לה ילדים לדבר איתם פרוונה אומרת לה: "קדימה, דברי כמה שאת רוצה...אנחנו מקשיבים" (עמוד 179). היא מבינה שלילה צריכה את ההבנה וההקשבה אחרי שהיתה כל הזמן לבד עם סבתא בדיכאון ועשתה את הכל בעצמה. פרוונה מקבלת את השוני של לילה ומתחילה לעזור לה לסדר את "העמק הירוק" שלהם, ומסבירה ללילה למה היא עושה דברים "אולי העפר יעזור לסלק את הזבובים" (עמוד 184). פרוונה גם מטפלת בלילה "פרוונה הראתה לו את הפצע" (עמוד 184). פרוונה מתחברת ללילה וכשהם נאלצים לזוז פרוונה לוקחת איתה את לילה להמשך המסע. הן ממשיכות יחד עד שלילה עולה על מוקש (בשדה המוקשים שבקצה מחנה הפליטים שבו שהו בסוף הספר) ואז פרוונה מגיעה אליה ודבר ראשון אומרת לה: "אל תפחדי, אחות קטנה" (עמוד 228). זה שפרוונה קוראת ללילה אחות קטנה מראה על קשר עמוק שנוצר ביניהם. כשלילה מתה פרוונה מרגישה ש"היגון בתוכה הוא כמו אפלה מוצקה שהרחיקה הכול"(עמוד 228). פרוונה נקשרה לילדה שפעם חשבה למוזרה. פרוונה דואגת לה ומצטערת על לכתה.

 

הנושא של סבלנות וקבלת השונה קשור מאוד לחיים שלי בגלל שיש לי ASD (אוטיזם בתפקוד גבוהה) ויש אנשים שמתנהגים אלי בצורה שמתנהגים לילד בן שלוש, ויש אנשים שלא מאמינים לזה שיש לי אוטיזם, שני הדברים האלה מאוד מעצבנים. כשיש אנשים ששואלים שאלות ומנסים להבין זה גורם לי להרגיש שסוף סוף יש משהו נורמלי בעולם. אנשים עם סבלנות נדירים מאוד והופכים ליותר ויותר נדירים. וכשגדלים זה מרגיש כאילו שמישהו תלה לי שלט על הגב שאומר תתעלמו מהשוני שלה. כשהיא לא מבינה על מה מדברים תצעקו עליה שהיא טיפשה, תקללו אותה ותנצלו אותה עד כמה שאפשר. אבל מדי פעם אני פוגשת מישהו שאכפת לו. כשאני לא מבינה הוא מסביר גם אם זה לוקח הרבה זמן גם עם לדעתו אני שואלת שאלות מוזרות. הוא מנסה להבין את מה שאני אומרת ושואל אותי שאלות. הוא צוחק איתי ולא עלי ולפעמים עוזר לי להכיר חברים חדשים. (כתבתי על אדם כזה בלשון זכר כי יותר קל לי להתחבר לבנים לא כי אין בנות טובות כי יש הרבה) 

 

היה לי קשה לכתוב על הנושא הזה אבל היה לי חשוב להעביר את המסר שגם אנשים שונים ומוזרים יכולים להיות חברים טובים ולהשפיע גם אחרי שהם הולכים. ויש אנשים שנחשבים לנורמלים שיכולים לגרום להרס וחורבן. כל אדם בודד מהטליבן אובחן כאדם רגיל, אבל למרות היותם רגילים הם גרמו ועדיין גורמים להרס חיים וחורבן של מדינה שלמה.

 

משימה יצירתית. (מכתב לשאזיה אחרי המלחמה)

אהלין שאזיה!

מה שלומך? איך צרפת? היית כבר בשדות עם הפרחים הסגולים?

יש לי משהו מאוד עצוב לספר לך שכנראה את כבר יודעת, אז האמריקאים הלכו והטליבן חזר אני לא מאמינה שזה שוב קורה אחרי כל הדברים הרעים שזה עשה בעבר למה אנשים לא לומדים מהטעויות שלהם. המלחמה הקודמת לקחה כל כך הרבה אנשים. אני זוכרת את הכפר שבו "קברתי את אבי"(עמוד 123) אני כבר לא יוכל לבקר שם שוב. אבל לפחות הצלחנו לברוח הפעם. אנחנו בארצות הברית. המלחמה הקודמת לקחה גם ילדים, אני מתגעגעת ללילה כל-כך אני זוכרת את המילים האחרונות שלה: "הם היו יפים כל-כך"(עמוד 228) אני עדיין מנסה להבין מה היה יפה כל-כך אולי היא ראתה את העתיד, את סוף המלחמה. אני תוהה אם ה"אישה כפופה שישבה בראש גבעה קטנה"(עמוד 126) היא אמא של לילה, אני מקווה שלא לילה היתה צריכה אמא שמחה. קשה לי להאמין שלאנשי הטאליבן יש רגשות למרות ש"ראיתי איש טאליבן בוכה"(עמוד 59) הם כל-כך אכזריים שבמלחמה הקודמת הם לקחו  אנשים לכלא בלי סיבה ביגללם אבא מת בגלל "המכות שספג בכלא, האוכל הגרוע והטיפול הרפואי העלוב"(עמוד 125) הוא מעולם לא הבריא. היה כל- כך טוב כש"עברה גברת ווירה לגור"(עמוד 60) איתנו.

עצוב שבגלל הטאליבן היה צריך "להפוך אותה (אותי) לילד"(עמוד 45) וכל זה בגלל שעלי היה קטן מדי לעבוד והיה צריך שמישהו יוכל לפרנס את המשפחה ולערוך קניות מזל שהייתי קטנה ויכולתי להתחפש היטב כי אם לא המשפחה שלי לא היתה שורדת.

אני שמחה שה"אחים החדשים שלי"(עמוד 232) עדיין איתי ושאסיף בחר להישאר אני יודעת שאיפא שהוא עמוק בפנים הוא אוהב אותי. אסיף התחתן לפני שבועיים והוא מאושר.

אני חייבת להודות שאם אמא לא "היתה במרפאה עם שכנה שהתביישה ללכת אל האחות"(עמוד 230) היתה שומעת את הפיצוץ ויוצאת החוצה כנראה שלא הייתי מוצאת אותה לעולם אבל למה לילה למה לא אחת מהחבילות הצהובות.

 

אני צריכה ללכת לטיסה שלי לפריז כדי לפגוש אותך כי כמו שאמרת "נפגש ביום הראשון של האביב, בעוד עשרים שנה"(עמוד 111). השנים כבר עברו נשארו עוד יומיים ואז אני יוכל להביא לך את כל המכתבים שכתבתי לך עם השנים.  

פרוונה

 

(לפי החישוב שלי הפגישה היתה צריכה להיות הרבה לפני שהאמריקאים עזבו אבל לצורך כתיבת המכתב הוספתי