ערב אחד כל הספרות של הטלפון עשו מסיבה.
באה חמש, באה שלוש, שבע דופקת הופעה. כולם שותים ועושים חיים.
פתאום דפיקה בדלת, פותחים ועומדת שם נקודה. אומרת שמונה:"נקודה, את לא יכולה להכנס- זו מסיבה לספרות של הטלפון ואת סימן פיסוק. עופי מפה!"
אומרת הנקודה:"אחותי תירגעי, זו אני כוכבית. שמתי ג'ל"
איש אחד בא הגיע לבית שמסביבו מפוזרים גרגירי מלח. הוא דפק בדלת ושאל את מי שפתח לו "למה יש לך מסביב כל הבית מלח?" "אני מגרש פילים!" "אין כאן שום פיל". "אתה רואה שזה עוזר!"
שני עצלנים עוצרים טרמפים, כעבור זמן מסוים אחד צופר להם ועוצר במרחק של 100 מטר מהם, אז אומר אחד מהם לשני : תראה איזה מניאק, הוא עצר לנו, איפה שאנחנו רוצים לרדת !
אתם שניים? לא אנחנו שלושים, יש עוד עשרים ושמונה סועדים בלתי נראים מאחורינו.
רוצים לשבת? לא תודה. ישבנו בבית. נאכל בעמידה בחצר.
תרצו להזמין? לא. נשב כאן שעתיים, נסתכל על אנשים אוכלים ואז נחזור הביתה.
תרצו משהו אחר במקום? לא, אני רוצה שוב את אותו המרץ החמוץ. אין לי שום ספק שבפעם השנייה הוא יהיה יותר טעים.
לפנות לך את זה? לא, אני מעדיף להישאר עד סוף הארוחה עם צלחת שיש עליה שני עלים, קצת שאריות של תפוח אדמה ועצמות שיש עליהם רוטב.
חשבון? לא. הסימן הזה שעשיתי הרגע עם היד אומר שאני רוצה מחברת ועט. חשבתי להתחיל לכתוב יומן.