זבוב בא לזבובה ואומר לה "שמעי אני נוסע לחופש שבועיים בחול" הזבובה אומרת "סבבה לך תהנה אני מחכה לך".
עובר שבועיים הוא לא חוזר.
שנה גם לא חוזר.
שנתיים גם לא.
שלוש שנים ארבע חמש שש שנים הוא לא חוזר.
שבע שנים.
שמונה שנים והזבוב לא חוזר.
תשע שנים עשר שנים.
אחת עשרה שנים הוא לא חוזר.
פתאום אחרי שניים עשרה שנה הוא חוזר.
הזבובה באה אליו אומרת לו "מה נסגר למה לא חזרת עד עכשיו?"
הזבוב אומר לה "מצטער נתקעתי בארנק של תימני"
בן 70 נסע לאורך הכביש, פתאום החל הטלפון שלו לצלצל. הוא ענה ושמע את קולה של אשתו מזהירה אותו:
"מוטי, בדיוק שמעתי בחדשות שיש משוגע שנוסע בכיוון הלא נכון בדיוק בכביש שבו אתה נוסע, תיזהר!"
"מה את אומרת?" אמר מוטי, "רק משוגע אחד? יש פה אולי 100 משוגעים כאלה!"
אתם שניים? לא אנחנו שלושים, יש עוד עשרים ושמונה סועדים בלתי נראים מאחורינו.
רוצים לשבת? לא תודה. ישבנו בבית. נאכל בעמידה בחצר.
תרצו להזמין? לא. נשב כאן שעתיים, נסתכל על אנשים אוכלים ואז נחזור הביתה.
תרצו משהו אחר במקום? לא, אני רוצה שוב את אותו המרץ החמוץ. אין לי שום ספק שבפעם השנייה הוא יהיה יותר טעים.
לפנות לך את זה? לא, אני מעדיף להישאר עד סוף הארוחה עם צלחת שיש עליה שני עלים, קצת שאריות של תפוח אדמה ועצמות שיש עליהם רוטב.
חשבון? לא. הסימן הזה שעשיתי הרגע עם היד אומר שאני רוצה מחברת ועט. חשבתי להתחיל לכתוב יומן.