אתם שניים? לא אנחנו שלושים, יש עוד עשרים ושמונה סועדים בלתי נראים מאחורינו.
רוצים לשבת? לא תודה. ישבנו בבית. נאכל בעמידה בחצר.
תרצו להזמין? לא. נשב כאן שעתיים, נסתכל על אנשים אוכלים ואז נחזור הביתה.
תרצו משהו אחר במקום? לא, אני רוצה שוב את אותו המרץ החמוץ. אין לי שום ספק שבפעם השנייה הוא יהיה יותר טעים.
לפנות לך את זה? לא, אני מעדיף להישאר עד סוף הארוחה עם צלחת שיש עליה שני עלים, קצת שאריות של תפוח אדמה ועצמות שיש עליהם רוטב.
חשבון? לא. הסימן הזה שעשיתי הרגע עם היד אומר שאני רוצה מחברת ועט. חשבתי להתחיל לכתוב יומן.
יהודי נוסע בירושלים מחפש מקום חניה ולא מוצא, ביאושו מרים ראשו לשמים ומתחנן, אלוהים, אם אתה מסדר לי מקום חניה אני מבטיח שאני מתחיל לאכול רק כשר, לשמור שבת ולכבד את כל החגים. רק סיים את תפילתו, ראה אל מול עיניו מקום חניה, הרים שוב ראשו לשמים ואמר, טוב, לא חשוב, הסתדרתי כבר בעצמי...
אב אחד נשאר להשגיח על בתו הקטנה. הילדה, בת שנתיים, משחקת בערכת התה שקיבלה וניגשת לאבא להציע לו ספל.
האב נהנה מהתלהבות בתו, ושותה מהספל שהיא מביאה לו. בכל פעם שסיים לשתות, הביאה לו הילדה עוד כוס מים כאילו שזה תה.
בשלב מסוים שבה האם הביתה ורואה את בעלה הנלהב משחק עם הילדה. "הנה תראי", צוחק האבא ופונה לבתו: "חמודה, תראי לאמא איך את מגישה לי כוס תה".
הילדה ממהרת ומביאה לו עוד כוס, שישית במספר.
"תגיד", מחייכת האם לבעלה, "עלה בדעתך שהמקום היחיד אליו היא מגיעה כדי להביא לך מים, הוא האסלה?"...