מערכת העיכול

לחיים – דפנות צדדיות שריריות, משמשות לפתיחת הפה וסגירתו ומשתתפות בלעיסה ובהפרשת רוק

שרירי הלעיסה – קבוצת שרירים הגורמת לתנועת הלסת התחתונה על גבי המפרק לסתי-רקתי ומאפשרת את תנועת הלסת התחתונה בכל המישורים, אפשרות זו עוזרת בפעולת הלעיסה

חך – משמש כגג הפה ומתחלק לחך קשה (גרמי) בחלקו הקדמי וחך רך בחלקו האחורי. החך הרך יחד עם הענבל אחראים על סגירת תעלות האף בתהליך הבליעה

ענבל – פיסת רקמה התלויה מעל שורש הלשון מגג הפה מאחורי החך הרך

שיניים – חותכות, קורעות, מועכות וטוחנות את המזון, תוך כדי הלעיסה (שהיא תנועה מתואמת של הלסת והלשון) פירוק זה הוא פירוק מכני

רוק – מופרש מבלוטות הרוק לתוך חלל הפה, זוג בלוטות הפרוטיס באזור האוזניים, זוג בלוטות תת-לסתיות מתחת לבסיס הלשון בחלק האחורי של הפה, זוג בלוטות תת-לשוניות מעל הבלוטות התת-לסתיות. שומר על רטיבות הפה ומפריש אנזימים - ליזוזים - משמש כהגנה ראשונית מפני חיידקים ,ועמילאז המתחיל את פירוק הפחמימות לאבני הבניין שלהם (רב סוכר לדו סוכר (סוכרוז) וחד סוכר (גלוקוז)) במטרה לנצל בצורה מרבית את הגלוקוז שאנו אוכלים מהסיבה שהוא נחוץ לתהליך החשוב ביותר בגוף - הנשימה התאית. בנוסף, הרוק גורם למזון להפוך לעיסה, ובכך מקל על בליעתו ועל המעבר בוושט.

לשון – שריר המשתתף בלעיסה על ידי העברת המזון בין השיניים, מסייע בערבובו עם הרוק ואחראי על פעולת הבליעה, בכך שהוא דוחף את המזון הלעוס למעלה ולאחור כלפי החך והלוע לתוך הושט.

לוע – צינור שרירי, מרופד בקרום רירי, שנמשך מבסיס הגולגולת עד לתחילת הוושט, דרכו עובר המזון מחלל הפה אל הוושט.

ושט – צינור המחבר את החלק התחתון של הגרון (הלוע) עם הקיבה. אין מתבצע בו תהליך עיכול אלא רק העברה של המזון, באמצעות התכווצויות של השרירים העגולים הנמצאים בדפנות הוושט, בצורה גלית, כלפי מטה אל הקיבה. התכווצויות של שרירים בצורה כזו נקראת תנועה פריסטלטית והיא מאפשרת בליעה ללא תלות בכוח הכבידה. לשם מניעת כניסתו של המזון לקנה הנשימה, ישנה רקמת האפיגלוטיס שסוגרת אותו בעת האכילה. בין הוושט לקיבה קיים שסתום הנוצר משולי הקיבה. בדרך-כלל שסתום זה מונע חזרת מזון לוושט וכן הקאות.

קיבה – הצינור הרחב ביותר במערכת העיכול (דמוי שק שנפחו יכול לנוע בין 50 מ"ל לליטר וחצי) ובו מתבצע אחסון מזון. בקיבה יש סביבה חומצית העוזרת לחטא מפני חיידקים ומתחילה את תהליך הצמיתה של החלבונים. כדי להגן על הקיבה מן הסביבה החומצית, דופן הקיבה מורכב מכמה שכבות. תאי הדופן הפנימי מפרישים שכבת ריר צמיגית העוזרת להגנה ומתחלפים בקצב גבוה. בנוסף, בקיבה ישנו המשך פירוק מכני של המזון באמצעות לישה על ידי שרירי דופן הקיבה ופירוק כימי החלבונים על ידי אנזים הנקרא פפסין. אנזים זה מופרש מדופן הקיבה כזימוגן - אנזים לא פעיל, והוא מופעל במגע עם הסביבה החומצית של הקיבה (pH = 2) זאת במטרה לא לעכל את התאים שהפרישו אותו .

המעי הדק – צינור מפותל, אורכו הממוצע כ-6.5 מטר וקוטרו כ-3 ס"מ. במעי מסתיים הפירוק הכימי של החומרים לאבני הבניין שלהם ומתרחש תהליך ספיגת החומרים אל הגוף. לשם כך, במעי מופרשים אנזים המפרקים חלבונים (פרוטאזות), אנזימים המפרקים פחמימות (עמילאזות) ואנזימים המפרקים שומנים (ליפאזות) העוזרים בסיום פירוק החומרים אל אבני הבניין. לצורך ספיגת החומרים דופן המעי בנוי מקפלים הבנויים מקפלים (סיסים) הבנויים מקפלים (סיסונים) העוזרים להגדיל את שטח המגע עם המזון ולאפשר ספיגה יעילה יותר. ספיגת המזון מתרחשת בפעפוע ובשאיבה ממשאבות. המזון מגיע אל נימי הדם בדופן המעי ומשם אל כל מחזור הדם - כל הגוף. המעי הדק מורכב משלושה איברים:

התריסריון אשר אחראי על פירוק כל אבות המזון שלא התפרקו עד שהגיעו אליו, ופירוק של שומנים על ידי אנזים הנקרא ליפאז. לצורך פירוק השומנים מופרשים מלחי מרה מכיס המרה והכבד המשמשים כדטרגנט ועוזרים להפריד את השומן לחתיכות קטנות וליצור תחליב . על ידי כך, הם מגדילים את שטח הפנים של חתיכות השומן ומאפשרים לאנזימים לפרק בצורה יעילה יותר .

המעי הריק אשר מחבר בין התריסריון למעי העקום

המעי העקום אחראי על ספיגת אבות המזון הנותרים לדם

המעי הגס – איבר העיכול האחרון. בו נספגים מים, מלחים ומרכיבים נוספים. במעי הגס חיידקים רבים אשר לחלק מהם תפקיד בתפקוד המעי. בעת שהמים נספגים, תכולתו הופכת סמיכה יותר עד שבסופו הופכת לצואה.

פי הטבעת – צינור שאורכו כ-3.5 סנטימטר שהוא סוף צינור העיכול ודרכו מופרשת הצואה.