הסיפור ארע, לפני שנים רבות, כשעוד שלטו בארץ ישראל הרומאים.
פעם אחד היה צריך אנדריאן, הקיסר הרומי, לצאת למלחמה באויביו. בדרך, כשהוא עבר בטבריה, הוא פגש בזקן, שהיה נראה כבן מאה שנה, שהיה נוטע עץ תאנים.
הזקן עבד מאד קשה. קודם הוא סיקל את האבנים שהיו במקום, עיבד את האדמה, חפר בור ושתל את העץ.
הקיסר התבונן בעבודתו של הזקן בהתפעלות. כשסיים הזקן את עבודתו, ניגש אליו הקיסר ושאל אותו:
"סבא, למה תעבוד כל כך קשה? לא עבדת מספיק בימי חייך? הרי כנראה שכבר לא תספיק להנות מהפרות של העץ הזה..."
הזקן ענה לקיסר: "כבוד הקיסר, ירום הודו! אם ירצה בורא עולם, יתן לי עוד שנים רבות של חיים ואני אספיק להנות מפרות העץ, ואם לא אזי ילדי יהנו ממעשה ידי. כמו שאבותי נטעו עצים שאני נהנה מפרותיהם, כך גם אני אשמח את הדורות הבאים."
הקיסר שמע את דברי הזקן ונפרד ממנו. המלחמה ערכה ארבע שנים ארוכות. וכשהיא הסתיימה, חזר הקיסר עם צבאו ובדרך עבר באותם המקומות.
כשהוא הגיע לטבריה, הוא פגש באותו הזקן שנטע לפני ארבע שנים עץ תאנים. הקיסר ראה את העץ שגדל לתפארת ונתן הרבה פרות עסיסיים ומתוקים.
כשראה הזקן את הקיסר הוא לקח טנא, מילא אותו בפרות העץ והגיש את הטנא מתנה לקיסר.
"אדוני הקיסר," אמר הזקן, "בורא העולם זיכה אותי בעוד שנות חיים וכך זכיתי להנות הפרות העץ שנטעתי לפני ארבע שנים. ועתה ירשה לי כבודו, להגיש לו שי מפרות."
הקיסר נהנה לראות את הזקן החרוץ וענה: "אני רואה שבורא העולם מכבד אותך, אף אני אכבדך."
הוא לקח את הטנא וציווה על עבדיו לרוקן את הפרות לכלי אחר, ולמלא את הטנא במטבעות זהב.
העבדים הזדרזו לעשות את מצוות הקיסר. הקיסר לקח את הטנא שהיה עתה מלא במטבעות ומסר לזקן.
שמח הזקן, הודה לקיסר מכל הלב על המתנה היקרה והלך לביתו.
בביתו אסף הזקן החרוץ את כל משפחתו, סיפר את סיפורו והראה להם את מתנת הקיסר. כל בני המשפחה מאד שמחו.
לזקן החרוץ היו שכנים עצלנים וצרי עין. קולות השמחה מביתו של הזקן הגיעו לאוזניהם והם מיהרו לברר מה אירע.
כששמעו שהזקן נתן לקיסר טנא עם תאנים, וקיבל במקום התאנים מטבעות זהב, מאד שמחו ומיד החליטו שהקיסר מאד אוהב תאנים. ולכל מי שמביא לו תאנים, הוא משלם במטבעות זהב!
הם לא טרחו לברר האם ההשערה שלהם נכונה, ומיד מיהרו למלא את סליהם בתאנים ולקחו אותם אל הקיסר.
כשהם התקרבו לשומרי המלך, השומרים שאלו אותם למבוקשם. והם סיפרו שבאו כדי להביא לקיסר תאנים, כי שמעו שכל מי שמביא למלך תאנים מקבל במקום מטבעות זהב.
השומרים צחקו לסיכלותם, אבל החליטו לדווח לקיסר ולראות כיצד יפול הדבר.
כשהקיסר שמע, את דברי השכנים העצלנים, הוא מאד כעס ואמר: "וכי חסר תאנים אני? הרי כיבדתי את הזקן רק בגלל חריצותו הנפלאה!"
מיד ציווה לרגום את הסכלים בתאנים שהביאו. ואכן כך עשו להם.
