בשל התפוחים

בשל התפוחים

לא אתמול ולא שלשום קרה לי אותו מאורע מהר ונמהר בשל התפוחים.

אם חושבים אתם בי שאוהב תפוחים אני, לשווא חשדתם, לא אהבתי תפוחים. בילדותי סבלתי הרבה ייסורים מחמת ייחוס משפחתי.

משפחתי הייתה עשירה ברבנים. אבי היה מוקיר ואוהב נפש רבנים ומדי בואם אלינו היה מכבדם בכל ליבו. ביותר הייתה לו הנאה לכבד את "החכמים" בפירות משובחים.

משום מה הייתי נמשך לדירות התחתונות שבחצרנו, האנשים העניים. ואבי היה נוהג להתרחק מהדירות התחתונות. מלחמת תמיד ללא לאות נמשכת ביני ובן אבי. ידעתי שלטובתי הוא מתכוון, שאהיה יושב תורה ועל הלימוד ולא אוציא זמני לבטלה.

אישה אחת מהקומה התחתונה סיפרה לי על יגון נפשה בדבר החתן שלה, בחור נוכל ובליעל אשר לקח ממנה עשרה לירות זהב – וברח לאמריקה.

ברבות הימים הגיעה שעה טובה לבת העניים: הבחורה נארסה לבחור טוב, ישר ותמים-דרך.

כעבור כמה חודשיים החתן בא לביתה של האישה ולא היה לה באה לכבדו ולכן הצעתי שאביא כמה תפוחים מביתי.

בחדר הקטן, חדרו של אבא, שם אוצר הפירות, ארון מלא כל טוב. לקחתי משם ארבעה תפוחים גדולים ועסיסיים, לאישה וקיוויתי שאבי לא ישים לב.   

לא פיללתי כי כה מהר תיגלה חרפתי. למחרת אבי הכה אותי אך התביישתי לגלות, מחסום בפי. אבא זעם והכה עד שעייפה ידו.

על כרחי סיפרתי כאשר יכולתי. אך כאשר סיימתי לספר מחדש בערה חמתו.

לו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותי כה המרו לי התפוחים.