עבודות וסיכומים ראשי | עבודות בספרות | עבודות בתנ"ך | עבודות באנגלית | עבודות בהיסטוריה | עבודות במדעים | עבודות בספורט





עבודה על ציונות


מושגים
ועידת קאטוביץ
ועידת היסוד  של  "חובבי  ציון", שנתכנסה בעיר קאטוביץ ב-6
בנובמבר 1884  ודנה  בארגון התנועה לחיבת ציון והרחבת פעולות
אגודותיה. בוועידה  השתתפו  35  צירים  מארצות רוסיה, גרמניה
צרפת ובריטניה.  את  נאום  הפתיחה נשא ד"ר י.ל. פינסקר, מחבר
האוטואמנספציה.

פינסקר, יהודה ליב, ליאון
רופא ופרובליסט.  ממחוללי  תנועת  חיבת ציון ומראשיה. מחבר
"אוטואמנספציה". נולד  בפולין הרוסית בשנת .1821 מאביו, מורה
וחוקר עברי,  ירש זיקה יהודית חזקה. בפרוץ הפרעות בשנת ,1881
חל משבר  בהשקפותיו,  כי  פתרון  בעית היהודים ייתכן בדרך של
השגת שוויון  זכויות.  הוא העמיק לחקור ולהגות בגורל היהודים
והיהדות, ובשנת  1882  פירסם  בעילום-שם  קול  קורא  בגרמנית
ליהודי רוסיה  -  היא החוברת "אוטואמנספציה". בשנת 1884 כינס
פינסקר ועידה  ראשונה  של  חובבי  ציון  ומאז הוא נעשה לדמות
הראשית של התנועה בעולם היהודי.
פינסקר נפטר בשנת 1891 ברוסיה.

אוטואמנספציה
חוברת שיצאה  לאור  בברלין  )בשנת  (1882 בעילום שם המחבר.
נכתבה בידי  ד"ר  י.ל.  פינסקר,  ראשה  של  תנועת חיבת ציון.
בחוברת טען  פינסקר  כי עם ישראל בגולה אינו עם חי, כי אם צל
של עם,  המפחיד  את  אומות  העולם.  פחד  זה,  בצירוף גורמים
חברתיים וכלכלים,  הוא  המקור  לאנטישמיות.  לפיכך  יש  לחפש
הפתרון לא  במלחמה  באנטישמיות, אף לא בתעמולה ובהוכחות-נגד,
כי אם   בהתעוררות   לאומית   של   עם  ישראל,  שיחרור  עצמי
)אוטואמנספציה( וריכוז  היהודים  בארץ  משלהם. החוברת תורגמה
לעברית וללשונות  רבות ונעשתה ברוסיה בימים ההם ל"אני מאמין"
של חובבי ציון ולאחד מכתבי-היסוד לבעיית היהודים והציונות.

אלקלעי, יהודה הרב
רב נודע  ממבשריה  הראשונים  של  תנועת חיבת-ציון והמטיפים
לשיבה לציון.  מראשוני  הרבנים  במאה ה-,19 שדגלו בשיבת ציון
לפני שקמה תנועת חובבי-ציון.
נולד בשנת  1798  ביוגוסלביה.  הגיע בילדותו לירושלים והתחנך
בה. שב  לחו"ל  בשנת 1825 וכיהן כרב העדה הספרדית בעיר זמלין
עד שנת  .1874  חזר  לירושלים  והוסיף להטיף את רעיונו כי עם
הצפיה לנס  ולמשיח  הגואל,  שיופיע  באחרית  הימים, יש לעשות
צעדים ממשיים לגאולת העם וליישוב א"י. הוא ערך תוכנית מדינית
מפורטת להגנה  עברית,  לדיבור  עברית  וכיו"ב. נפטר בירושלים
.1879

קלישר, צבי הירש, הרב.
רב נודע  ומראשוני  המבשרים  את  תנועת  חובבי-ציון.  נולד
בפרוסיה בשנת  .1795 שימש עשרות שנים ברבנות שלא על מנת לקבל
פרס. היה  מתנגד  חריף  לתנועת  הרפורמה ביהדות. היה מראשוני
בני-דורו שטען  כי  גאולת ישראל תבוא בדרך הטבע והטיף ליישוב
א"י. בספרו  "דרישת  ציון",  שראה אור בשנת ,1862 הציע להקים
חברת לבניית ערים וכפרים ולעיבוד שדות וכרמים בא"י ואף לדאוג
ולארגן שמירה יהודית עליהם רעיונותיו השפיעו על משה הס להקים
את "חברת  יישוב  א"י",  ראשונה לאגודות חובבי-ציון בגרמניה.
הרב קלישר  השפיע  על  "חברת  כל  ישראל חברים" לתמוך בפיתוח
החקלאות ב"אי ולייסוד מקווה-ישראל.

נפטר בשנת .1874

הס, משה
הוגה דעות  ועסקן  פוליטי. מאבות הסוציאליזם המדעי וממבשרי
הציונות במערב-אירופה.  נולד  בגרמניה  בשנת  .1812 היה פעיל
בתנועה הסוציאליסטית ובייסוד האינטרנציונל הראשון. נדד כגולה
פוליטי בארצות   אירופה.   פירסם   מאמרים   וספרים   בבעיות
הסוציאליזם. לאחר  עלילת  דמשק  התמסר למחקר היהודות. כתב את
ספרו "רומא  וירושלים"  ),(1862  בו תיאר את חזון שיבת ציון,
וניסח לראשונה  תכנית פעולה מעשית לציונות מדינית. נפטר בשנת
1875 בפאריס.

נורדוי, מקס )שמחה מאיר זינפלד(
סופר, רופא  ומראשי  המנהיגים הציוניים. חברו ויד ימינו של
הרצל. נולד  בבודפשט  בשנת  ,1849 בן לסופר ולחוקר עברי, הרב
גבריאל זידפלד, שהתיחס על משפחת דון יצחק אברבנל מספרד. לאחר
סיום למודיו  כרופא עבר בשנת 1880 לפאריס ונעשה סופר ועתונאי
מפורסם. ספריו  ומאמריו  תורגמו  לעשרות  לשונות.  מתח בקורת
חריפה על מצב החברה והתרבות האירופית. הוקיע צביעות וניוונה.
נתקרב להרצל  והיה  לחברו  ולעוזרו  הנאמן.  בקונגרס  הציוני
הראשון בבאזל  נשא  נורדוי  את  נאומו המזהיר על מצב היהודים
בעולם. היה  ממתנגדיה  החריפים של תנועת "היהדות הרוחנית" של
אחד העם.  נאומו  על  הצורך  בחינוך גופני ליהודים נתן דחיפה
לייסוד תנועת  ספורט בקרב הקהיליות היהודיות. עם פרסום הצהרת
בלפור דרש  תנופה  רבתי  בעליית  המוני  יהודים יהודים לא"י.
בוועידה הציונית  בלונדון  )(1920  קרא להעלות מיד חצי מליון
יהודים ממזרח אירופה, כדי לבסס את את היישוב היהודי ואת כוחו
שבא"י לפני שהתככים המדיניים וההתפתחויות בעולם ובמזרח הקרוב
ישתקו את  הפעילות  הציונית  רבת  ההיקף.  משלא  נענה נורדוי
לדרישתו לעליה  גדולה, נתמלא מרירות כלפי ההנהגה הציונית ולא
לקח עוד  חלק  פעיל בתנועה הציונית. בשנות-חייו האחרונות היה
אכול אכזבה  ומרירות  והוא  מת  כמעט  בבדידות, בפאריס, בשנת
.1923


תחום המושב
תחום ברוסיה  הצארית,  שבו  היתה  ליהודים, בין השנים 1772
ו-,1917 זכות חוקית להתגורר בו.
מסוף המאה  ה-15  עד  לשנת  1772  היה  אסור ליהודים להתגורר
ברוסיה. ב-,1772 שנת חלוקתה הראשונה של פולין, נפלו בחלקה של
רוסיה שטחים  בעלי  אוכלוסיה  יהודית  גדולה.  שלטונות רוסיה
החליטו להתיר ליהודים להתיישב בשטחים אלה, ואף להתישב בשטחים
סמוכים מסוימים, שאותם רוסיה רצתה לאכלסם. אחרי 30 שנה נוספו
לרוסיה שטחים  נוספים  מפולין  ןלכן שלטונות רוסיה הגדילו את
תחום במושב.  השטח  המירבי של תחום המושב השתרע על פני מליון
קמ"ר, ומספר היהודים שגרו בו הגיע כמעט לחמישה מליונים.
רק מעטים  הורשו  לעסוק  בחקלאות,  וגם על עיסוק במסחר הוטלו
הגבלות. התחרות  בין  הסוחרים  הרבים,  בעלי  ההחנויות ובעלי
המלאכה היתה  רבה  מאד,  ורוב היהודים היו עניים מרודים. שפת
הדיבור התחום ההמושב היתה היידיש.


אנטישמיות מודרנית

כללי

גורמי היסוד לשנאת היהודים בעבר
גורם ראשון  ועיקרי  היה  דבר היותם מיעוט קטן בארצות נכר;
שנאו את היהודי כנכרי, שנבדל מסביבתו בדתו, במנהגיו, בהופעתו
החיצונית בתכונות  אופיו  ובנטיות  נפשו. בנוסף על כך היה גם
גורם החולשה:  החלש מגרה את יצר הפראות והאכזריות השוכן עמוק
בלב האדם,  במיוחד  אם  החלש  הוא  נכרי; הוא משמש מטרה נוחה
להשתוללות היצרים  ולפגיעתו  של  ההמון. על שני הגורמים האלה
נוסף גורם  שלישי:  ההתחרות  הכלכלית - מיעוט נכרי, חלש וחסר
מגן, המהווה   מתחרה   מסוכן   בחיים   הכלכליים  בגלל  כשרו
האנטלקטואלי וחריצות  כפיו,  ברור  שיעורר  רגשי  שנאה  עזים
ביותר.

זמנים חדשים - וגורמים חדשים
לגורמי-יסוד אלה  נתלוו  גורמים  אחרים, שנשתנו מדור לדור,
בהתאם לאפיה  ולצרכיה  של  כל תקופה, כל אומה וכל מעמד. בימי
הביניים בערה  בלב  הנוצרים כאש השנאה הדתית, שהתכוונה לעקור
מן השורש  את  אויבי  הנצרות ואת צאציהם של צולבי ישו, ובצדה
פעלה השנאה למלווה בריבית )שהיה אחד המקצועות היחידים, שניתן
היה ליהודים  לעסוק  בהם(.  במאה  ה-,19 בזמן שתפסה הלאומנות
הקנאית את  מקומה  של  הקנאות  הדתית,  וניטל  ע"י הקפיטליזם
העולה, העוקץ  מעסקי  הכספים  והחלה  חדירת היהודים למקצועות
כלכלה אחרים,  לא היה עוד לסיסמאות הקודמות כוח משיכה מספיק,
ולכן הומצאו  סיסמאות  חדשות.  היהודים  כך  טענו, "רימו" את
העמים הנוצריים,  כשלא  קיימו  את התנאי שהותנה אתם בשעת מתן
השוויון: הם  לא  נטמעו טמיעה מוחלטת בקרב העמים, ומאחר ששאר
העמים נוכחו  לדעת,  שאין  להפריד  בין  היחוד  הדתי והייחוד
הלאומי של  ישראל,  הסיקו מזה את המסקנה, שכל האמנספציה היתה
מקח טעות וכי על היהודים לוותר על דתם או על שוויונם - ברירה
שלא יכלה להתקבל על דעתם של היהודים עצמם.
עם כל החשיבות שיש לייחס ללאומנות כגורם רב-משקל בשנאת ישראל
החדשה, אין  לבטל  לחלוטין גם את חשיבותם של הגורמים הישנים.
הגורם הדתי, אם כי הפסיד הרבה מעצמתו, הריהו פועל עדיין בקרב
שכבות נרחבות  של  הציבור  הנוצרי.  ועדין היה מתלקח לפעמים,
בצורת עלילות  דם  ומלחמה  עזה  נגד  התלמוד. וכנ"ל גם הגורם
הכלכלי. בחפזון  ומרץ  של  מורעבים  חדרו  היהודים  עם  השגת
השוויון לכל תאי החיים הכלכליים, והגיעו להישגים גדולים. ועל
זאת לא יכלו או רצו הגויים לסלוח להם.

האנטישמיות המודרנית
גוון חדש, שלא היה ידוע עד אז, קיבלה האנטישמיות ע"י התורה
הגזענית. במחצית  המאה  ה-,19  התחילה  רווחת הנטייה לחלק את
המין האנושי  לגזעים, וסימני ההיכר לכך היו צריכים לשמש קרבת
הלשונות והמבנה  הפיסיולוגי  של  העמים השונים. הודגש במיוחד
ההבדל היסודי  בין  הגזע  ה"ארי"  ובין הגזע ה"שמי", והובלטה
עדיפותו של  הראשון לעומת השני. אמנם תורה זו התלויה בהשערות
רופפות, לא  נתקבלה אף פעם על דעתם של אנשי המדע, אשר הוכיחו
שבגלל התנודה  הרבה  וההתערבות  הבלתי פוסקת של העמים על פני
כדה"א, אין  גזעים  טהורים  בנמצא, וכי פחות מכל אפשר להעביר
קו-חלוקה ברור בין העמים ה"אריים" וה"שמיים".

נמוקים נוספים לשנאת ישראל החדשה

אך אלו  לא  היו  כל  הסממנים שנתערבבו בשנאת ישראל החדשה,
ה"מדעית", על  הגורמים:  הדתי,  הכלכלי  והגזעי  לאומי, נוסף
הגורם הפוליטי  והחברתי.  כל מיני נימוקים הושמעו כדי להצדיק
את האנטישמיות. הליכת היהודים אחרי המפלגות השמאליות, המובנת
אצל כל  בני  אומה  נרדפת ומקופחת מבחינה חוקית או חברתית או
משתיהן יחד,  נתפשה  כרדיקאליזם  )קיצוניות  ברצית  שינויים(
פוליטי מסוכן  והרסני; שאיפתם לשלום בין העמים המובנת אף היא
אצל אומה  מפוזרת  על  פני  העולם, אשר כבר מנהיגיה הרוחניים
בעבר הורו  לה  דרך  זו,  נחשבה כמסכנת את הריבונות הלאומית;
קשריה )הרופפים  למדי(  עם  אחים  למוצא  ולדת  בארצות שונות
הוכרזו כשאיפת-סתרים  להשתלטות על העולם; בשל השתייכות אחדים
מהם לארגון  ההומניטרי  הגדול  של  "הבונים החופשיים" הוכרזו
כרוח החיה בארגון-סתרים זה, החותר כביכול, תחת אושיות האומות
הנוצריות. האשימו  את  היהודים  בעוד  דברים שונים ומשונים -
האשימו אותם  בהשפעה  על הספרות והעיתונות, בחוסר פאטריוטיות
ובהשתמטות מן הצבא; האשימו אותם באחוז גבוה מכפי חלקם המספרי
בקרב האוכלוסיה בעבירות פליליות הקשורות בעסקי מסחר וכספים -
וראו בכך  תוצאה  מחוש חברתי ומוסרי לקוי ופרי חינוך נפסד של
התלמוד; רווחתם  הכלכלית אינה אלא פרי ערמה ותרמית; מידותיהם
המגונות בולטות  לעין:  הם  מתרברבים  בעושרם, נשיהם מתהדרות
בלבושן ומתקשטות  בבזבזנות  רעשנית  וחסרת  טעם  וכד'. כל מה
שנימצא שלילי  באחד  או  באחדים  מן  היהודים הוכלל והוגזם -
ונזקף על חשבון הציבור היהודי כולו.

כך נוצרה  "תורה",  שבנויה  משקרים,  חצאי אמיתות,פחד, העמדת
פנים, קנאה  וצרות  עין שהודות לרב-גוניותה היה ביכולתה לספק
את צרכיהם של כל עם וכל מעמד, כל מפלגה וכל יחיד. האנטישמיות
נתגלתה עד  מהרה  כמכשיר יעיל מאין כמוהו במלחמה פוליטית: כל
מי שרצה  להלחם  בהצלחה בקפיטליזם או בראדיקליזם, שרצה לרכוש
את אהדת ההמונים, מושל או ממשלה שהיו מעונינים לגול מעל עצמם
את האחריות  לשגיאותיהם  או  למשבר ולצרה כלשהם  - כולם מצאו
ביהודים מטרה  נוחה  לפגיעה, ובשנאת ישראל אמצעי מעולה להשגת
מטרותיהם. המחנה  האנטישמי  היה מגוון מאין כמוהו - נפגשו בו
אלמנטים שונים  ולעיתים  אף  מנוגדים,  אשר  רק דבר אחד איחד
אותם: שנאת ישראל.
ומי היה  נגדם?  העולם הלא יהודי, אשר לא היה מסוגל להבין את
סוד קיומה  של  האומה,  שלכאורה אין חוק הכליון שולט בה; אשר
הרגיז אותו  סירובה העקשני להטמע בעמים ואי ההתאמה בין קיומה
העלוב ואמונתה  העמוקה ביעודה ההסטורי; אשר הפחיד אותו צל זה
של אומה, חסרת מולדת, המתהלך כצלו של מת בארצות החיים.

האנטישמיות בגרמניה
הרקע הכלכלי
מקום הולדתה של התנועה האנטישמית והארץ בה נתארגנה לראשונה
בצורת מפלגה  פוליטית  היתה  גרמניה של שנות השבעים, זמן קצר
לאחר איחודה  ע"י  ביסמארק.  רקע  לכך  שימשה  העליה הכלכלית
והתרבותית העצומה  שהגיעו  היהודים  ואשר  קוממה  נגדם את כל
המעמדות: בעלי  האחוזות  היהירים  )ה"יונקרים"(  הביטו  בבוז
מעורב בקנאה  על  אילי  הכסף  היהודים,  שניסו  להדחק  למעמד
האריסטרוקראטיה; מעמד  הפקידים  התייחס  באיבה  גלויה לכניסת
היהודים לשירות  הציבורי  הממשלתי;  בעלי  המקצועות  החפשיים
נבהלו מפני  חדירתם  למערוכתיהם  ומפני  החרדה  את בני המעמד
הזעיר-בורגני )בכלי  מלאכה, סוחרים קטנים ועוזריהם(, שהרגישו
את הקרקע  נשמטת  מתחת  לרגליהם ותלו את האשמה בבני תחרותם -
היהודים. הללו  עמדו  תוהים  ונבוכים  בפני ההתפתחות הכלכלית
החדשה, שהתבטאה  בייסוד מפעלים גדולים ובניצול כל ההישגים של
הטכניקה והמדע  המודרניים,  ושגרמה  לחורבנם  או  לשקיעתם של
המפעלים הזעירים, הואיל ובעליהם חסרים היו הן את הקפיטאל והן
את הגמישות,  שדרושים  היו לשם הסתגלות לתנאים החדשים. ומאחר
שהיהודים לקחו  חבל  בראש ההתפתחות הכלכלית הזאת )היהודים הם
שהמציאו למשל  את  הטיפוס  של חנות ה"כל-בו", אשר הנחיתה מכה
קשה למסחר  הזעיר(,הפנו  כל  אלה  הנחשלים,  שלא  יכלו לעמוד
בתחרות הקשה והאכזרית, את זעמם נגדם.
הדבר התחיל  עם  פרוץ  המשבר  הגדול  בשנת  ,1873 שבא כתוצאה
מייסוד מבוהל  של  מפעלים  תלויים  על בלימה, מספסרות מופרזת
בניירות ערך  ומבולמוס  שאחז  שדרות  נרחבות  של  העם הגרמני
להתעשר במהירות ובקלות ע"י משחק בבורסה. פתאום באה ההתמוטטות
קברה תחת   חרבות   הספקולציה  הפרועה,  אנשים  רבים  מהמעמד
הבינוני, ורבים  מבין ה"מייסדים" בכלל זה. הואיל ובין אלה רב
מספרם של  בני  עמנו )שכן הם עמדו בשורה הראשונה של ההתפתחות
הכלכלית החדשה(,  תלו  את  הקולר בהם, לאמר: הם אשמים באסון,
שגרם להתרוששות אלפים ורבבות משפחות גרמניות.

הרקע הפוליטי
יתכן, שעם  שוך הסערה היתה דעת הציבור נרגעת והשנאה לישראל
היתה דועכת,  אלמלא  החליטו  חוגים  מסוימים  להשתמש בה כנשק
במלחמה הפוליטית.  התחילו  בזה  הקאטולים, שעתונותם הציגה את
התקפת ביסמארק  על  הכנסיה  הרומית  )"מלחמת התרבות"( כהתקפה
יהודית על  הדת הקאטולית, מפני שבין מנהיגי המפלגה הליברלית,
אשר שימשה בתקופה ההיא משענתו העיקרית של הקאנצלר, נמצאו כמה
יהודים )לאסקר,  באמברגר(. לאחר שהתפשרו עם ביסמארק והתארגנו
בתורת מפלגה (מפלגת המרכז הקטולי(, הפסיקו הקאטולים את ההסטה
האנטי-יהודית, כי  הבינו  את האבסורט שבדבר, שיהיה מיעוט דתי
החרד למעמדו  לוחם  במיעוט  דתי אחר. אך בינתיים נהפך הגלגל,
וביסמארק מאס  בליברלים,  התחבר עם השמרנים, והכריז על מלחמה
על בעלי  בריתו  הקודמים. לפיכך הביט בעין יפה ותמך בסתר, אם
לא בגלוי, בתעמולה האנטישמית, שהתנהלה בסוף שנות השבעים ואשר
הפכה את  הפולמוס נגד השמאל )ליבראלים וסוציאליסטים( לפולמוס
נגד היהודים.

ראשון עשה  זאת  אדולף שטקר, מטיף החצר של הקיסר, אשר בדרשות
שנשא בבתי-יריאה  ובנאומים  שהשמיע  באסיפות  פומביות  התחיל
)משנת 1878  ואילך(  להתריע  על  "הסכנה" הנשקפת מצד היהודים
לגרמניה. בדרשות  אלה  שימשו גורמים לאומיים, דתיים, חברתיים
ומוסריים בעירבוביה.  היהודים  - כך טען שטקר, להוטים אך ורק
אחרי קנינים  גשמיים,  מתרחקים  הם  מעבודה  מועילה, חיים על
ניצול העם,  ומנהלים  את  עסקיהם  בדרכי  מירמה; לאחר שהגיעו
לשויון, זחה  דעתם  עליהם והם שואפים לשלטון במדינה; עתונותם
)הכוונה לעיתונות   הליבראלית  הגדולה,  שאמנם  מנתה  בשורות
עובדיה מספר  סופרים ממוצא יהודי( לוחמת בדת הנוצרית ומשחיתה
את מידותיו של העם הגרמני; קופצים הם בראש האומה הגרמנית, אך
עם זאת נשארו עומדים בזרותם והם מהווים אומה בתוך אומה. שטקר
ניצל את  הלך  הרוח  הלאומני,  ששרר  בציבור  הרחב שראה בעצם
נוכחותו של  היהודי  בחברה  הגרמנית  יסוד  זר  ומפריע,  ואת
המרירות ששררה  בחוגי  המעמד  הבינוני, שעמד במאבק מר עם בני
תחרותו היהודים,  וניסה להסיר את ליבו מאחרי המפלגה הליברלית
ע"י שהוקיע  אותם  כמפלגה  "יהודית".  יחד  עם זה ביקש ללחום
במפלגה הסוציאליסטית,  שנמצאה  במזל  של  עליה  מתמדת  על אף
הרדיפות מצד "קאנצלר-הברזל", ולמשוך לצדו המוני פועלים, שלבם
הלך שולל  אחרי התעמולה הסוציאליסטית; לשם כך ייסד את "מפלגת
ההפועלים הנוצרית-סוציאליסטית"  והשמיע את הסיסמה של תיקונים
סוציאליסטים, אך  כרך  אותה בסיסמה השניה: מלחמה ב"קאפיטליזם
היהודי". כך ניסה הכומר לאסוף תחת דגלו את כל חודי העם במטרה
לחזק את   המחנה   השמרני,   שהיווה  את  משענתן  של  המלוכה
האוטוקראטית והכנסיה הפרוטסטנטית.

הרקע הלאומני
שטקר לא  פעל  לבד,  בעת  ובעונה  אחת אתו פעלו עוד אנשים.
ראשון מבין  אלה  מבחינת מעמדו ומשקלו הציבורי היה הפרופיסור
היינריך טרייצ'קה,  ההיסטוריון  הלאומי  של  גרמניה הקיסרית.
בשורה של  מאמרים, קונטרסים והרצאות המשיך הפרופיסור את דרכו
של הכומר,  אלא  שהוא  שם  את  הדגש  על הצד הלאומי של השאלה
היהודית להבדיל מהכומר ששם את הדגש על הצד הדתי-חברתי-מוסרי.
טרייצ'קה טען שהיהודים נשארו יסוד נבדל בקרב העם הגרמני, שהם
מוסיפים לראות את עצמם כניבחרים ובמקום ליהפך בעצמם לגרמנים,
כפי שנתחייבו  עם  מתן  האמנספציה,  הם  מנסים להפוך הגרמנים
ליהודים; השויון  העביר  אותם על דעתם והם פוסעים עכשיו בראש
הציבור; סופרים ומדינאים מביניהם נוהגים בזילזול בקדשי האומה
הגרמנית ובגיבוריה   )רמז  לביקורת  שמתח  ההסטוריון  היהודי
היינריך גרץ  על לותר וגיתה בשל שנאתם לישראל(; מרגיזה ביותר
חדירתם של  אחיהם  ממזרח  אירופה,  הזרים כמובן עוד יותר מהם
עצמם לאומה  הגרמנית  ולאידאלים שלה; ולכן אין פלא שבקרב העם
הולכת ומתחזקת הדעה ש"היהודים הם אסוננו!" אין לדבר על ביטול
שוויון, אך  על  היהודים לחזור למוטב ולהתמזג התמזגות מוחלטת
בגרמנים - או שיעזבו את גרמניה וייסדו לעצמם מדינה משלהם, כי
אין על אדמת גרמניה מקום ללאומנות כפולה!

הזרם הגזעני
מצד אחר ניגש לשאלת היהודים העיתונאי הפופולרי וילהלם מאר.
בעיניו אין  זו  לא בעיה דתית-מוסרית ולא לאומית, אלא גזעית.
בספרו "נצחון  היהדות  על  הגרמניות" )(1879 הוא מקונן על מר
גורלה של  גרמניה,  שאומה  נוכריה  מגזע  שמי  "פלשה" לתוכה,
השתלטה עליה  מבחינה  כלכלית  ושואפת  להשתלט עליה גם מבחינה
פוליטית; מטרת  היהודים  היא  לכבוש  את  גרמניה וליהד את כל
הגרמנים, ואם  הם  לא  יתעוררו, כדי להגן על עצמם, יהיה סופם
אבדון!

כאן ראשיתה  של  האנטישמיות הגזעית, שמצאה את ביסוסה ה"מדעי"
כביכול, אצל  אויגן  דיהרינג, הוגה דעות ובעל כישרון, שבספרו
)"שאלת היהודים  כשאלת  הגזע, המוסר והתרבות"( משמיע דיהרינד
את הדעה,  שהיהודים  הם  הענף  הנחות ביותר בגזע השמי, שהנהו
נחות-ערך כשלעצמו; הם חסרים את החוש המדיני ומעולם לא הצליחו
להקים להם  מדינה בת קיימה, אלא הם חיים כטפילים בגוף האומות
האחרות, ומשחיתים  אותם  בראדיקליזם  שלהם;  אין  להם כל חוש
סוציאליסטי, הם  רודפי  בצע  מטבעם, ולטובת עצמם ומתוך שינאת
הבריות הם  מחרחרים ריב ומטפחים שנאה בין המעמדות; מטרתם אחת
ניצול כל  העמים  ושליטה  בעולם;  הם  עקרים  מבחינה רוחנית;
תרבותם חסרת ערך; התנ"ך שלהם, שכפוהו על העולם כספר הקדוש של
הנצרות, זר הוא לרוח העמים, כמוהו כנצרות עצמה; בפרט הם זרים
לאומה הגרמנית,  שאליליה הקדומים קרובים הרבה יותר לרוחה, על
הממשלה לבטל   את   זכויותיהם   ולהרחיקם  מכל  תחומי  החיים
הכלכליים, המדיניים  והתרבותיים;   יש  לאסור  עליהם  נישואי
תערובת, פן  יתייהד הדם הגרמני ואין לשאוף להתנצרותם, כי ע"י
הטבילה יעמיקו  לחדור  ביתר קלות לחיי הציבור הגרמני וישחיתו
בו כל חלקה טובה...
"פילוסופיה" זו של שינאת היהודים מצאה חיזוק אצל הקומפוזיטור
המפורסם ריכרד   ואגנר,   אשר  בקונטרס  שפירסם  על  "היהדות
במוסיקה" האשים את היהודים בקלקול התרבות, האומנות והמוסר של
עמי אירופה;  חתנו האוסטון סטיוארט צ'מברליין )אנגלי שנתגרמן
ונעשה חסיד  נלהב  של  תורת  הגזע הגרמני העליון(, כתב בספרו
"יסודי המאה  ה-,"19  שהגרמנים הם הענף המשובח ביותר של הגזע
הארי וכי איבת עולם קיימת ביניהם לבין היהודים; יש להקים חיץ
בין שני  היסודות  העוינים  האלו,  ולא עלולים היהודים פחותי
הערך להשמיד את העם הגרמני המפואר. ספרו של צ'מברליין, הבנוי
על יסודות  רעועים של הכללות חסרות שחר והשערות תלויות בשערה
אך הכתוב  בסגנון  מעולה  ובצורה מושכת לב, זכה לתפוצה עצומה
והפך למעין  "אוונגליון"  של  האנטישמיים  בדור שלפני מלחה"ע
ה-.I

האנטישמיות הגרמנית הלכה למעשה
התורה האנטישמית  לא  נשארה תורה מופשטת, אקדמית, אלא שאפה
להתגשם גם  בחיים.  רעיונותיה  שפורסמו בכתב ובע"פ נקלטו יפה
ונתנו את  פירותיהם,  מאאר  יסד  כבר  בשנת  1879  את "הליגה
האנטישמית", ששמה   לה   למטרה  את  "שחרור  המולדת  הגרמנית
מהתיהדות", הכריז  חרם  על  היהודים וקרא למעשי אלימות נגדם.
חסידיו, בעיקר  מבני  ההמון  העירוני,  התחילו פוגעים באנשים
בעלי "טיפוס  שמי",  ובמחוזות הנחשלים של פרוסיה, מזרחה לנהר
אלבה, פרצו  מהומות,  שקיבלו  לעיתים  צורה של פרעות. היו גם
נסיונות להחיות  את  עלילות-הדם  לא רק במחוזות האלה, אלא אף
בחלק אחר  המפותח  והמתקדם  של  גרמניה,  בארץ-הרינוס )עלילת
קסנטן, ,(1891  שונאי  ישראל  השתמשו בכל האמצעים הבדוקים של
שבועת שווא  והעמדת עדי שקר בדין, כדי להרשיע את קורבנותיהם,
ואף כי בדרך כלל הם נכשלו והנאשמים נוקו מעוון )כי עדיין בתי
המשפט של  גרמניה עמדו על רמה נאותה ושפטו משפט צדק(, הרי הם
השיגו בצורה  עקיפה  את  מטרתם:  הם  הסיתו את העם עד לנקודת
הרתיחה, ובמקומות  אחדים  אפילו היה דרושה התערבות הצבא, כדי
לרסן את  ההמון  הנסער  ולמנעו מלעשות שפטים ביהודים )קוניץ,
.(1900
חלק ניכר  בתנועה האנטישמית נטלו הסטודנטים: הם ניתקו כל קשר
עם הסטודנטים  היהודים ונעלו בפניהם את שערי אגודותיהם; חלקם
אף נהגו  כאספסוף  העירוני  ופגעו  בהם  פגיעות גופניות בתוך
חומות האוניברסיטאות.  ואותם סטודנטים שחונכו על האידאלים של
יוהרה לאומנית-פאנגרמנית )"גרמניה מעל לכל"( ושספגו לתוך דמם
את האנטישמיות  בנעוריהם,  קיימו  אותה אחר-כך כשיצאו לחיים;
וכאשר נעשו פקידים, שופטים ועסקני ציבור, דחקו את היהודי מכל
עמדה מכובדת  בחיים  האזרחיים  ושאפו לדחוק אותו גם מעמדותיו

הכלכליות.
בינתיים ערך  שטקר  תעמולה  בכל  רחבי המדינה ואסף חתימות על
עצומה המונית,  שהוגשה לממשלת פרוסיה ),(1881 ובה היתה דרישה
לסלק את היהודים מכל משרה ממשלתית )וההוראה בכלל זה( - פירוש
הדבר: לבטל את שיונם האזרחי! ביסמארק שתמך בחשאי בשטקר, מפני
שרצה לפגוע  ביהודים  ובידידיהם הליברלים, אך עם זאת היה חרד
לשמה הטוב  של  גרמניה  בחו"ל, דחה את העצומה; ומכיון שהתנגד
למעשי אלימות  ולמהומות, ציווה לדכא את ההתפרעויות של ההמון.
יחד עם  זאת  הגשימה  פרוסיה,  כשם  שעשו רוב מדינות גרמניה,
למעשה את  דרישות  שטקר:  השוויון לא בטל באורח פורמלי,  אלא
נתרוקן מעט  מתוכנו: נמנעה מהיהודים הכניסה למישרות ממשלתיות
ולקצונה בצבא,  נמנעה  מן  הדת  היהודית  ההגנה מפני עלבונות
ודברי נאצה,  שניתנה  ברצון לנוצרית, הותר שימוש בספרי לימוד
שהטיפו לשנאת ישראל וכיו"ה.

ארגונים אנטישמיים
האנטישמים התעודדו  מהעמדה  הפושרת של הממשלה, והאנטישמיות
התפשטה בכל  רחבי  המדינה. האנטישמיות הפכה לגורם פוליטי ועד
מהרה הופיעו  בלאנדטאגים של המדינות וברייכסטאג נציגי המפלגה
האנטישמית )"המפלגה הגרמנית הסוציאלית"(, שהיו יותר קיצוניים
משטקר, כי  הם  לא  היו  צריכים  להתחשב  כמוהו  בדעת החוגים
השליטים. הם  המשיכו מעל הבמה הפרלאמנטארית את פעולות ההסתה,
שניהלו קודם  בבתי-הבירה.  הם השמיעו מדי פעם בפעם את הדרישה
לשלול מהיהודים  את  שיויונם  המדיני  והאזרחי,  ערכו  התקפה
מרוכזת על  השחיטה  היהודית  כביכול  בשם רגש הרחמים הנוצרי,
והשמיצו את ישראל בכל הזדמנות.
הם לא הסתפקו בפעולה בתחומי ארצם, אלא שאפו ליצור ארגון מקיף
יותר לשם  מלחמה  ב"יהדות  הבינלאומית";  ואמנם התכנס בדרזדן
)(1882 קונגרס   בינלאומי  של  האנטישמים,  בו  השתתפו  מחוץ
לגבולות גרמניה  אנטישמיים מאוסטריה-הונגריה. בכינוס הזה היה
שטקר ראש  המדברים והצעותיו התקבלו על דעת הרוב. הוחלט ליצור
"ארגון נוצרי  בינלאומי" )מעין משקל נגד ל"כל ישראל חברים"(.
אשר ילחם  ב"שאיפות  ההשתלטות" של היהודים וישמור על הציביון
הנוצרי של המדינות הנוצריות.

נסיונות של התגוננות
לאחר כמה פניות של "ועד אגוד הקהילות", שביקש ללא הצלחה את
עזרת השלטונות   לשם  ריסון  ההסתה  המרוסנת,  החליטו  עסקני
היהודים לקבל  את הדין באהבה; יחד עם זאת הם מצאו לנכון לשנן
לבני-עדתם שינהגו   ביושר  במו"מ  המסחרי,  שירבו  במלאכה  -
ושיאהבו את  מולדתם  הגרמנית...  עסקני  היהודים ניסו להוכיח
שהיהודים הם  בנים  נאמנים  לעם  הגרמני,  וזאת ע"י מסירה של
מודעה, המדגישה את טוהר מוסרה של היהדות.
לא הועילו  גם  פעולותיה  של  "האגודה  למלחמה  באנטישמיות",
שנוצרה )(1890 ע"י מספר אנשי רוח ועסקנים נאורים מקרב הציבור
הלא-יהודי, שראו  את האנטישמיות כסכנה רצינית לתרבות עמם, הם
ניסו ע"י תעמולה ובכתב לעצור בעד התפשטות המגיפה האנטישמית.
לא היה  בכל אלה כדי לעקור את שנאת-ישראל, שהיתה מושרשת עמוק
בלב העם  הגרמני.  הרדיפה  אחרי מושבות ושווקים מעבר לגבולות
המדינה משכה  את  הגרמנים  לתוך  הקלחת של המדיניות החיצונית
והסיתה את  דעתם  מן "האויב הפנימי". באותו הזמן נעשו מנהיגי
האנטישמיים למושחתים  ודעת  הקהל היתה נגדם. הודות לכך בעשור
השנים שלפני מלחמת העולם ה-I היתה רגיעת מה במצב - לפחות מעל
פני השטח:  האנטישמיות  לא  פסקה, אך נעשתה פחות קולנית; היא
ירדה ממרומי  הוויכוח  הפומבי  למעמקי  החיים. בצורתה המתונה
ו"המנומסת" היא הפכה לנחלת רובו של הציבור הגרמני.


האנטישמיות באוסטריה-הונגריה

גורמים אחרים ותופעות חדשות
באוסטריה-הונגריה היה  לאנטישמיות  אופי  שונה  מהאופי שלה
בגרמניה, אוסטריה-הונגריה כללה, כידוע, אוסף מנומר של לאומים
)רובם ממוצא  סלאבי(,  אשר  נמצאו תדיר במצב של מלחמה כפולה:
מצד אחד  שאפו  לפרוק  עולם  של  שני העמים השליטים, כולו או
חלקו, ומצד  שני  הם  רבו  בינם  לבין עצמם על אזורי שלטונם.
היהודים לא  הוכרו  כאומה, אלא רק כמיעוט דתי, ולפיכך רצה כל
עם מעמי המונארכיה "לזכות" בהם, כלומר: לכלול אותם במספר בני
עמו, כדי  להרבות  ע"י  כך  את  מספר הצירים בפארלמנט שבוינה
ולהגביר שררה  בתחום  שלטונו. היהודים נטו בדרך הטבע, כמיעוט
חלש הזקוק  להגנה,  לעם  השליט  )לגרמנים באוסטריה ולמידארים
בהונגריה(; בשלב  מאוחר  יותר  הגדיר  את עצמו חלק מהם כאומה
בפני עצמה  ולחם  בעקשנות על כך, שהממשלה תכיר בדבר. כך משכו
אחריהם את שינאת שני הצדדים.

משפט בלוך - רוהלינג
טבעי הדבר,  שבאוסטריה  הקליריקאלית היתה גם הדת גורם חשוב
בתנועה האנטישמית,  הענין  התחיל  בכך שהפרופיסור לתיאולוגיה
באוניברסיטה של  פראג, אוגוסט רוהלינג, פרסם )בשנת (1871 ספר
בשם "יהודי התלמוד", לקט קטעים מן התלמוד, שקצתם הובאו בצורה
מסורסת וקצתם לא הובנו ולא תורגמו כהלכה. על סמך ליקוטים אלה
ניסה המחבר  להוכיח  שהיהודים  מצווים לשנוא ולתעב את בני דת
ישו, כאילו היו עובדי אלילים. מומחים רבים, ביניהם תיאולוגים
נוצרים מפורסמים,  מתחו  בקורת קטלנית על הספר והכיחו, שכולו
זיוף וכי  המחבר הנהו בור בעניני דת ישראל וכי אף עברית אינו
יודע לקרוא  כהלכה. הכל היה לשוא. הספר מצא קהל קוראים נלהב,
זכה לפרוסמת   עצומה,   הופץ   ברבבות   עותקים  ע"י  החוגים
הקלריקאליים המעונינים  בדבר  והפך  למעין  "שולחן  ערוך" של
שונאי ישראל: הגיעו הדברים לידי כך שאפילו הוקראו קטעים ממנו
בבתי המשפט כראיות כאילו הובאו מהמקורות.
הסכנה בספר  לא  היתה  רק  בזה  שהוא  הפיץ שנאה לישראל בקרב
הגויים, אלא שהדביק בה גם את היהודים: רבים מאלה שהיו תלושים
מהיהדות וחסרי ידיעה בספרות עמם, התחילו מתבישים בדתם.
מעודד ע"י  הצלחתו  הוא  כתב  עוד  ספר  חדש )"קרבנות אדם של
הרבנות"( שבו  הוא  ניסה  להוכיח שהיהודים מצווים להשתמש בדם
נוצרי למטרות  דתיות.  כאשר הותקף בשל כך מכמה צדדים, גם מצד
תאולוגים נוצריים,   שהוקיעו   את  דבריו  כמזיגה  של  בורות
ורישעות, הצהיר רוהלינד שהוא מוכן לאשר את דבריו בשבועה. היה
זה בראשית  שנות  ה-,80  בזמן  שסערו  הרוחות  עקב עלילת הדם
בהונגריה והיה  חשש  פן יוסיף עוד הספר הנ"ל שמן למדורה. אבל
רב בשם  ד"ר  יוסף  בלוך, הצהיר בפומבי מעל דפי אחד העיתונים
בוינה שרוהלינג  לא  זו  בלבד  שהוא  בור  בעניני התלמוד ודת
ישראל, אלא  שהוא  מפיח  כזבים בזדון וכי הוא מוכן היה להשבע
שבועת שקר. לא נשארה לרוהלינג ברירה והוא נאלץ לתבוע את בלוך
כדי להגן על כבודו המחולל - וזאת בדיוק היתה כוונתו של בלוך,
שרצה לחשוף  בפני  העולם  את פרצופו האמיתי של רוהלינג. מאחר
שהוא נבחר  כציר  לפרלמנט האוסטרי, ביקש בלוך וקיבל את ביטול
חסינותו והתכונן  למשפט. התחיל מאבק להשגת מומחים כי רוהלינג
הציע כעדים,  מאנשי שלומו, ביניהם מומר, שכתב אף הוא ספר נגד
בני עמו  לשעבר.  לבסוף  נבחרו  המומחים,  והללו  חיוו  דעתם
שחיבורי רוהלינג  הנם  תערובת של בורות, רמאות והונאה עצמית.
בראותו שהענין  אבוד,  חזר  בו רוהלינג מתביעתו - והדבר עורר
סנסציה גדולה בציבור, שחיכה למשפט במתיחות גדולה )סוף .(1885
אך כבר היה מאוחר מדי זרע הרעל שפיזר נשא את פריו.

עלילת פולנא
רבי הלאומים  הגיע  לשיא בצ'כיה ומוראביה, הן ניהלו הצ'כים
מלחמה נואשת  עם  הגרמנים על השלטון. בארץ זו, בה עלולה היתה
כל פתיחת  בית-ספר  להסעיר  את הרוחות בשל השאלה, מה תהיה בו
שפת ההוראה,  צ'כית  או  גרמנית, נמצאו היהודים במצב קשה. הם
היו דוברי  גרמנית  מדורי  דורות,  והיו  שולחים  את  ילדיהם
לאסכולות גרמניות ונרשמו במפקדי האוכלוסין כגרמנים )הלאומיות
היתה נקבעת  באוסטריה-הונגריה  ע"פ  לשון הדיבור(. ע"י כך הם
עוררו תרעומת  רבה  בחוגי הצ'כים. שראו בהם גורם גרמניזאטורי
מובהק. באותם הימים היו תגרות בין צ'כים וגרמנים בפראג ובשאר
ערים בנות  אוכלוסיה  מעורבת  על סדר היום, ובצאתם להתקיף את
הגרמנים שנואי  נפשם  פרעו  הצ'כים  ביהודים.  ואותו דבר היו
עושים הגרמנים בצאתם ללחום ביריביהם הצ'כים.
שני העמים  הניצים  עשו  יד  אחת בעלילת הדם של פולנא )(1899
בעיירה זו   שעל  גבול  בוהמיה  ומורביה  נאשם  סנדלר  יהודי
ליאופולד הילזנר ברצח עלמה נוצרית ופסק דינו היה מוות בתליה.
העתונות האנטישמית  שבשתי הלשונות הכריזה שזה היה רצח על רקע
דתי, אף  כי  פסק  הדין לא הזכיר כלל את הדת כגורם לרצח. דעת
הקהל נסחפה  בזרם  של  שנאת  ישראל וההמון המוסת פרע ביהודים
בכמה מערי  המדינה. אחד מהמנהיגים של התנועה הלאומית הצ'כית,
לפרופיסור תומאס   מאסאריק   )מי   שיהיה  נשיאה  הראשון  של
הרפובליקה הצ'כוסלובקית( היה האומץ לשחות נגד הזרם: הוא פרסם
קונטרס שבו  הוא  הוקיע  את  פסק הדין כטעות משפטית, דרשו את
בקורת המשפט  והתריע  נגד  ניצול  הענין  לשם  הסתה דתית. אך
הקונטרס הוחרם ומחברו נתבע על עלבון בית-המשפט.

משפט טיסא-אסלר
בעיירה טיסא-אסלר  נעלמה  סמוך  לפסח שנת 1882 נערה נוצרית
)בשם אסטר   סולימושי(.   מיד  נפוצה  השמועה  שהילדה  נמשכה
לבית-הכנסת המקומי  ונרצחה לשם סחיטת דמה לצרכים דתיים. כאשם
העקרי ברצח  זה נאשם שמש בית-הכנסת, יוסף שווארץ, אך יחד אתו
נאסרו עוד  15  יהודים  אחרים )המספר גדל במשך המשפט עד ,(80
שנחקרו תוך  ענויי גוף קשים;  עד כאן אפרסק אין העלילה חורגת
מהמקובל. מה  שמייחד אותה הוא, שאת העדות העיקרית נתן בנו של
השמש, נער  בן  12  אשר  העיד, כי ראה בעיניו דרך חור המנעול
שבדלת בית-הכנסת,  כיצד  כפתו  אביו  ועוד  שלושה  שוחטים את
הנערה, שחטו אותה, מיצו את דמה וניתחו את אבריה! אין לתאר את
הזעם וההתמרמרות  שנתעוררו בקרב הציבור הנוצרי לשמע עדות זו,
שהושגה מהנער  ע"י  איומים והבטחת כל טוב העולם. בזמן החקירה
ניהלו האנטישמיים  תעמולה  עצומה  והסיתו את ההמונים לפרעות,
שאמנם פרצו בכמה מקומות )בעיקר בפרסבורג(, אך דוכאו במרץ ע"י
הממשלה
לבסוף נערך  בקיץ  1883  המשפט, שגילה את כל רשת השקרים של
החקירה. נתברר,  שספורו  של  הנער  בדוי  היה, מאחר שאי אפשר
לראות בשום  פנים ואופן דרך חור המנעול את הנעשה בבית הכנסת;
הנער הסתבך  בעדויות סוטרות עד שניטל כל ערך מעדותו; בינתיים
נפלטה ע"י  גלי  נהר  הטהייס  הסמוך לטיסא-אסלר, גופה שזוהתה
כגופת הנערה  שנעלמה  ושכנראה טבעה בנהר. אף על פי שבית הדין
עמד בפני  לחץ  עצום של האנטישמים והקהל, הפילו הסניגורים את
כל חומת  ההאשמה.  התובע עצמו ביטל את התביעה ובית הדין זיכה
את הנאשמים.

שקיעת האנטישמיות

האנטישמים שיצאו  מן  העניין  אבלים,  לא הסכימו להשלים עם
תבוסתם. הם   הפיצו  את  השמועה, שבית-הדין שוחד ע"י היהודים
ועוררו מחדש  את  העם  למהומות; היהודים מצדם נבהלו מהמסיתים
והתחילו לברוח  מן העיירות לכרכים מתוך חשש לבאות. אך הממשלה
הליבראלית עמדה  על  המשמר  ודיכאה  את  המהומות )שפרצו בכמה
מקומות ואפילו  בבודפאסט  עצמה(  את ההסתה להן ביד חזקה. לאט
לאט ירד  חינם  של  שונאי היהודים בעיני הציבור, מספר ציריהם
בפרלמאנט נתמעט,  ואחרי  שנים  אחדות  לא  היתה להם כל השפעה
בציבור. המגמה הליברלית היתה כל כך חזקה בהונגריה עד כדי כך,
שנתקבל בשנת  1895  חוק, שהכיר בשיויון מעמדה של הדת היהודית
כלפי הדתות  הנוצריות.  ע"י כך הוכרו כחוקיים התגירות נוצרים
וכן נישואיהם  עם  יהודים.  כל  מאמצי  הכמורה,  שנתמכה  ע"י
האפיפיור ואפילו הקיסר לא הועילו למנוע את קבלת חוק זה.


האנטישמיות בצרפת

הרקע הכללי
תנועה אנטישמית   חזקה  התפתחה  בארץ,  שזיכתה  ראשונה  את
היהודים בשויון  זכויות,  בשנות  השמונים. וזאת על אף העובדה
שחלקם המספרי  בחברה  הצרפתית היה מזערי והתבוללו מאד עד כדי
טישטוש מוחלט  של ישותם העצמית. את האנטישמיות אפשר להבין רק
על רקע  המצב  שנוצר  אחרי המלחמה בין גרמניה לצרפת )(1870/1
ובתוך סבך הבעיות שליוו את הרפובליקה השלישית במשך כל התקופה
שקדמה למלחה"ע  ה-.I  הרפובליקה היתה שנואה מראשית היווצרותה
על כל  האלמנטים  השמרנים  והקלריקאלים  )מעמד האצילים, חוגי
הכנסיה והצבא(,  שחלמו על מלחמת נקם נגד גרמניה כלפי חוץ ועל
החזרת המשטר  המלוכני בפנים. הפריעו להגשמת רעיונם הליברלים,
שבמחנה שלהם  היו  גם  כמה יהודים. הריאקציה נאחזה בעובדה זו
וכיוונה נגדם  את  כל  נשקה.  והשתמשו  בסיסמה  "היהודי  הוא
האויב!", שהוכיחה  את  כוחה בצרפת לא פחות מאשר בשאר הארצות.
בעזרתה היה  אפשר  לחפות על מפלת 1870 ולתארה כקנוניה ובגידה
משותפת של יהודים ומאסונים; בעזרתה היה אפשר ללבות את השינאה
נגד הבנקאים  היהודים,  ובית-רוטשילד בראשם, אשר גרמו לפשיטת
רגל של  הבנק  הקטולי  שבהתמוטטו  לקח עמו את כספם של אצילים
רבים, עדות קאטוליות גדולות ןמעוזם הפיננסי של חוגי הריאקציה
המונארכסטית-קלריקאלית; וכאשר  פשטה  את  הרגל "חברת פנאמה",
שהממשלה תמכה  בה  תמיכה  מוסרית  ועודדה את הציבור לקנות את
מניותיה; וכאשר  נתגלה  בציבור,  שתמיכה  זו באה תמורת השוחד
ששוחדו אחדים  מחבריה  -  אפשר היה להציג את כל העינין, שגרם
לאובדן אמון  עצום  בממשלה הצרפתית וממון רב לחוגים רחבים של
עמה ,  שמעשה תרמית יהודי, מאחר שבין יוזמי החברה היו גם כמה
יהודים.

דרימן
האיש שהצליח  להפוך  את  ענין  "פנאמה" לענין יהודי ושנעשה
למנהיגם הרוחני  של  כוחות  הריאקציה  במלחמתם נגד הרפובליקה
והיהודים, היה העתונאי אדוארד דרימון. בספר שפירסם בשם "צרפת
היהודית" ),(1886  המכיל  מעין סקירה היסטורוגרפית על התפקיד
שמילאו היהודים  במדינה,  מייחס  להם  דריימן  את  כל  הצרות
והפגעים שמצאו את צרפת. לדבריו , כבשו אותה היהודים כבר בימי
הביניים כיבוש  כלכלי  שלם,  אך היו כל כך מושחתים עד שגירשו
אותם מצרפת;  הם חזרו אליה מחדש חלק בסתר וחלק וגלוי, התחברו
עם ה"בונים  החופשיים"  ויחד  עמם המיטו עליה רק אסונות, החל
בגירוש הישועים  ובמהפכה  הגדולה  וכלה  במלחמת  התבוסה  נגד
פרוסיה; הם  מפיצים  בארץ  את  רוח  הכפירה  ושולטים בה בכוח
המליון של  בית-רוטשליד; על צרפת להתעורר ולהתגונן בפני סכנת
הכיבוש הנשקפת  לה:  במקור  להקריב קרבנות רבים במסע לברלין,
מוטב לצרפתים  לכבוש  את פריס מידי היהודים הגרמניים )הכוונה
ליהודים ממוצא  אלזאסי,  שהיוו  את  מירב  האוכלוסיה היהודית
בצרפת(... דברי  דרימן,  המלאים  שקרים  כאבטיח  אך  הכתובים
בכשרון רב,  נפכו  לאחד הספרים הפופולאריים ביותר בזמנו ונשא
את שנאת  היהודים עד לפינות הנידחות ביותר של צרפת, שתושביהן
לא ראו  יהודים  מימיהם  וידעו  עליהם  רק משמועה. דרימון לא
הסתפק בכך  אלא  דאג  גם  לתרגום  "יהודי התלמוד" של רוהלינג
לצרפתית ולפרסום  ספר  מוקדש  להפצת  האמונה בעלילת-הדם בקרב
הציבור.
ומהלכה הוא  עבר למעשה. תחילה ייסד את ארגון "אגודה אנטישמית
לאומית של צרפת", אליה נכנסו אלמנטים ריאקציונים מכל המינים,
אצילים שירדו מנכסיהם, סוחרים שפשטו רגל וכד'. לאחר מכן ייסד
בתמיכת היישועים  עתון יומי, בשם "דבר חפשי" ),(Libre Parole
ועליו התנהלה  תעמולה  נגד  היהודים.  התעמולה  הזאת נשאה את
פריה: באסיפות  העם  ובהפגנות-רחוב נשמעו הצעות לגרש היהודים
מצרפת! אך  עדין  לא  הקיפה  התנועה  בלתי אם חלק קטן של העם
הצרפתי. ואחרים )כמו רנאן, זולה ועוד( גינו אותה.

עלילת דריפוס
בסוף אוקטובר    1894   הופיעה   ב"ליבר   פארול"   הידיעה
הסנציאציונית, כי  הקאפיטן  במטה  הראשי  אלפרד  דריפוס נאסר
ונאשם בבגידה במולדת.
הדבר קרה כאשר לידי שירות הקיגול של הצבא נפלה תעודה, שנגנבה
מן הצירות  הגרמנית  ושהעידה  על כך, כי סודות צבאיים צרפתים
נמסרים לצירות  זאת.  כמה מראשי המטה ובראשם לט. קולנל אנרי,
החליטו להפנות  את  החשד  כלפי  הקפטן  היהודי.  בעטיים נאסר
דריפוס ונחקר  בסודי  סודות,  לבל יוודע הדבר ומפני שלא הוכח
בודאות, אם  אמנם  נכתה  בתעודה  הנ"ל  בכתב  ידו. ע"י מסירת
הידיעה לדרימון ופרסומה ברבים קיווה אנרי להשיג את הרשעתו של
דרייפוס ולהרחיק  כל  חשש מידידו המאיור אסטרהאזי, שהיה האשם
האמיתי. בעקבות ה"ליבר פארול" הלכו שאר העיתונים הראקציונים,
שהצביעו על  הסכנה  הנשקפת  מצד  היהודים לבטחונה של המולדת,
ועוררו סערת  התרגזות  כזאת בקרב הציבור, עד שמיניסטר המלחמה
ראה עצמו  אנוס  למסור  את  בירור  האשמה לבית-דין צבאי. בזה
התחיל המשפט המפורסם ביותר בימי העת החדשה, שנמשך בהפסקות 12
שנה ואשר  עקבו  אחריו  )ביחוד  בשנותיו  הראשונות( מליונים,
בצרפת ומחוצה לה.
אלפרד דריפוס,   היה  בנו  של  חרשתן  עשיר  מאלזס,  גמר  את
הפוליטכניון בפאריס,  ניכנס לצבא הקבע, ולאחר שהדיע לדרגה של
קפטין בחיל  התותחנים זכה להגשים את חלום נעוריו ונצטרף למטה
הראשי.
לשלטונות הצבא  היה  ברור למן ההתחלה, שהחשד נגדו אינו מבוסס
די הצורך,  אך מאחר שהובע וניתן לו פרסום ברבים, שוב לא מצאו
כל דרך  של נסיגה. בגלל ה"כבוד" הצבאי והלאומי, ששררו בחוגים
ההם, אסור  היה  שיתגלה  לעולם  סבך  השקרים והזיופים, שליוו
המשפט מתחילתו ועד סופו.

המשפט הראשון
בשעת החקירה בביה"ד הצבאי הוגש לשופטים צרור תעודות )"התיק
החשאי"(, שבאחת  מהן היה כתוב שדריפוס מסר לצירות הגרמנית את
תוכניתו  של   מיבצר ניצא. "התיק החשאי" שהיה זיוף, מעשה ידי
אנרי, שרצה  להוכיח,  שדריפוס  הוא  הבוגד  המוסר לגרמניה את
הסודות הצבאיים.  לזיוף זה של אנרי נתלוו עיוותי דין רבים של
השופטים )לדוגמא:  מאחר  והתיק  הוכרז  כחשאי,  נאסר  לפרסמו
ברבים, ואף לסניגוריה לא ניתנה רשות לעיין בו!(. אנרי וחבריו
צירפו למעשיהם  עדות  שקר על עברו של הנאשם, וכתוצאה מכל אלה
היה גזר  דינו  בעוון  בגידה במולדת למאסר עולם ב"אי-השדים",
שהיה מרוחק  מהעולם  החיצוני ונבעל אקלים קטלני. לפני שליחתו
לריצוי עונשו נערך בינואר 1895 טקס קלון פומבי, בו הוכרז קבל
עם ועידה על הדחתו של דריפוס מהצבא בגין בגידה במולדת.
היהודים שנבהלו מהשואה, שנתחוללה באופן פתאומי ומהאנטישמיים,
שמעמדם עלה  פתאום, לא יכלו לעזור לדרייפוס. ואת תפקידם תפסו
יהודים אמיצים  וגויים שראו במלחמה למען דרייפוס לא רק מלחמה
בעד הצדק  נגד  העוול אלא מלחמת החירות הרפובליקנית נגד הקרש
שקשרו עליה האויבים ממחנה הריאקציה המלוכנית-קלריקאלית.

בקורת המשפט ותוצאותיו

ראשון שהתחיל  בקריעת  קורי השקרים היה המנהל החדש של לשכת
הריגול הקולנל   פיקאר,  שהגיע  למסקנה  )אחרי  עיון  מדוקדק
בתעודות(, שדריפוס  נשפט  על לא עוול בכפו, כי התעודה ששימשה
כקלף העקרי  בהאשמתו  היתה  מזויפת והוכנה מתוך כוונה זדונית
להעלים מהשלטונות  את  הבוגד  האמיתי. עד מהרה גילה פיקאר גם
אותו: היה זה - כפי שכבר נאמר - המאיור אסטרהאזי. כאשר פיקאר
מסר את כל גילוייו לממונים עליו, הם השתיקו אותו משום "כבוד"
הצבא והאומה,  ביחוד  אנרי  עשה מאמצים נואשים והוסיף זיופים
נוספים, כדי  להציל אותו ואת חברו. בינתיים הסתננו ידיעות על
כל אלה   מחוץ   לצבא;  ומדינאים,  סופרים  ועתונאים  מהמחנה
הליבראלי התחילו  לדרוש את גילוי האמת בעניין דריפוס ולהכריז
על עיוות  הדין  שנעשה.  הגדיל לעשות מכולם הסופר אמיל זולה,
אשר פרסם  מכתב גלוי לנשיא הרפובליקה תחת הכותרת "אני מאשים"
)- (J'accuse  כותרת  שהיתה  לשם דבר. במכתבו הוא גולל את כל
פרשת הזיופים  והשקרים  שנעשו,  הוקיע  את האשמים )ראשי הצבא
והמדינה( כפושעים  והאשימם  בחטא  הכבד  שחטאו  במעשיהם כלפי
האנושות. בשל  מכתבו  נתבע זולה לדין ונידון לשנת מאסר, אולם
הוא הצליח  להמלט  לאנגליה מאימת פסק-הדין ומזעם ההמון הנסער
).(1898
מצד אחד  פעלו  האנטישמיים  והגבירו את הסתתם וטענו שהיהודים
שיחדו את מגיני דריפוס, כדי לגולל מעצמם את חרפתהבגידה, וכדי
להעלים את  המזימות שהם חורשים בשביל לאבד את צרפת; וברחובות
פריס ושאר  ערים  בעלות ישוב יהודי ניכר השתולל ההמון וצווח:
"בוז לזולה!  מוות  ליהודים!".  הממשלה שרצה להעלים את הענין
היתה במבוכה  גדולה  נוכח הלחץ שהופעל ע"י ההמון, והאשימה את
היהודים בכך  שעוררו  מחדש  את  הענין.  בינתים נערכו בחירות
וכמובן שאחוז  האנטישמים  בפרלמאנט  גדל  מאד.  חוקקו  חוקים
שהגבילו היהודים  )כמו  חוק  כרמיה(, את ההגבלות הרגישו הרבה
פחות בצרפת  מאשר  באלג'יר,  שנשלטה  ע"י  הצרפתים - האספסוף
החריב בכמה ערים בתי כנסת ובתי יהודים ובזזום.
אך גם  בצד  השני  פעלו.  אמנם  פיקאר  הושתק בכוח, אך עסקני
השמאל, כגון  קלימאנסו וז'ורס, יצאו למלחמה על הצדק. ולימינם
התייצבו כל שוחרי החופש במדינה, כשהם ניתמכים ע"י מישפחתו של
דרייפוס. עם  צרפת  נחלק  כולו  לשני  מחנות: מצדדי דריפוס -
ומתנגדיו. פתאום  ארע  מפנה  דרמטי  -   קמה  ממשלה ראדיקלית
שציוותה לבדוק  מחדש  את ה"תיק החשאי" והפעם הוכח, שתעודותיו
מזוייפות. תחת  לחץ  החקירה  הודה אנרי, שזיף התעודות, וכאשר
נכלא בבית-הסוהר  התאבד; באותו זמן ברח אסטרהאזי מהארץ והודה
בעקיפין בבגידתו.
באוגוסט 1899  נערך  המשפט ותוך איומים של הימין לחולל הפיכת
שלטון, הובא  דריפוס  מאי  השדים והועמד שנית לדין. כדי לצאת
ידי חובה  פסק  בית הדין הצבאי, שדריפוס אשם, אך הפחית עונשו
לעשר שנות  מאסר,  והמליץ בפני הנשיא לתת לו חנינה. פסק הדין
לא הניח  את  דעת שני הצדדים, ומגיני דריפוס לחצו עליו שיסרב
לקבל החנינה, אך דרייפוס השבור בגופו ובנפשו, לא מצא עוד כוח
וקיבל החנינה.
כעבור שנים  אחדות  )(1906  ניצח במשפט חדש, ונוקה מכל עוון,
והוחזרו לו כל מעדותיו שהיו לפני המשפט.
לאט לאט  שככה  הסערה, במחנה הריאקציה שענין דריפוס היה אמור
להעלותו לשלטון, שבמקום לעשות זאת עשה את ההפך - העם הפנה את
עורפו למחנה הנ"ל ופנה לחוגים השמאליים.
אך יהודי  צרפת  למדו  לקח  חשוב:  כל  מעמדם המדיני, האזרחי
והחברתי תלוי על בלימה - זאת היתה לידת הציונות.




עוד פרטים על העבודה\ סיכום :
שולח: יוסי
מתאים לכיתה: יא
מקצוע: אזרחות
אם אהבתם את העבודה\סיכום תנו לו לייק ושתפו






:עוד עבודות וסיכומים באותו מקצוע שבחרתם , תוכלו לקחת השראה ושורות לכתיבה גם מהן
עבודה על דוד בן גוריון
עבודה על דוד בן גוריון
עבודה על צום י' בטבת
עבודה על צום י' בטבת
עבודה באזרחות - גבול הסליחה
עבודה באזרחות - גבול הסליחה
עבודה מוכנה באזרחות
עבודה מוכנה באזרחות
העלייה השניה
העלייה השניה
דרייפוס
דרייפוס
עבודה על הרצל
עבודה על הרצל
גלות בבל
גלות בבל
עבודה על אלימות
עבודה על אלימות
עבודה על יצחק רבין
עבודה על יצחק רבין

** שימו לב אנו נגד העתקת עבודות , מאגר העבודות הוא בשביל לראות עבודות אחרות לרפרנס ואולי לקחת מעט מידע פה ושם אבל אסור להעתיק עבודה שלמה**
כמו כן העבודות נשלחות על ידי הגולשים ואין לנו אפשרות לבדוק את אמינותן של כל העבודות לכן מומלץ לבחון את אמיתות המידע במקורות נוספים באינטרנט
מקווים שהפינה מאגר העבודות וגם סיכומים עזרו לכם להתכונן למבחנים להתכונן לבגרות או לחסוך כסף של מורה פרטי או מורים פרטיים במקצועות השונים , בהצלחה בלימודים

עוד קטגוריות של עבודות מוכנות וסיכומים שאולי תרצו לראות
עבודות בספרות | עבודות בתנ"ך | עבודות באנגלית | עבודות בהיסטוריה | עבודות במדעים | עבודות מוכנות בספורט | עבודות בגיאוגרפיה







כל הזכויות שמורות © יו-יו משחקים 2017

תפריט טקסט : משחקי רשת | בדיחות | משחקי בנות | סרטונים | עולמות וירטואלים | פאזלים | לימודים | חידות | תמונות מגניבות | יצירת ממים | רקעים | קומיקסים | משפטים מצחיקים | מתכונים לילדים
תקנון | משחקים לאייפון | פוקימון גו | משחקים לפלאפון | הכנה לכיתה א | קניות | תשבצים | בניית אתרים לילדים | משחקי דפדפן | עבודות מוכנות | אשליות אופטיות | תמונות מצחיקות
משחקים אונליין | שאלונים | מדריכים | ברכות | משחקים חינם | אתרים לילדים | משחקים יפים | משחקים חדשים | טריוויה | דפי צביעה | תפזורות | סטטוסים לפייסבוק | יצירה לילדים | היומן של יויו